דיונים רבים מוקדשים לאחרונה לשאלת חוסר הנחת מלימוד הגמרא במסגרות שונות של החינוך הדתי. השורות הבאות מתמודדות עם בעיה שעיקרה טכני, אך נופה פרוש, לדעתי, הרבה מעבר לה.

רוב רובה של מערכת הוראת הגמרא במוסדות העל יסודיים, מסתייג מלימוד מתוך מהדורת התלמוד של הרב שטיינזלץ מסיבות שונות. במהדורה זו נשתנו כמה שינויים לעומת המהדורה המקובלת, היא המהדורה שנדפסה לפני כמאה ועשר שנים בדפוס האלמנה והאחים ראם שבוילנא. החידושים המשמעותיים ביותר לתלמיד הם: ניקוד המילים, פיסוק הגמרא, חלוקת הגמרא לפסקאות, ומעל לכל: הפירוש החדש, נוסף על רש"י ותוספות הנדפסים אף הם. פירוש זה בנוי על סדר הסוגיה, כשבכל דיבור ודיבור מתורגמות המילים הארמיות, מפורשות המילים הקשות, וניתן ביאור קצר של העניין.

במשך כמה וכמה שנים של הוראת גמרא בבית הספר התיכון הסתייגתי אף אני משימוש במהדורה זו בכיתת הלימוד. התעוררתי למחשבה מחודשת בסוגיה הזאת בעקבות אירוע שלא במסגרת ההוראה בתיכון. ברצוני לשתף את הקוראים בעניין זה, ולנסות לעורר אף אותם למחשבה.

בשנת הלימודים תשנ"ו לימדתי קורס של "מכינה לתלמוד לתלמידי מ"א" באוניברסיטה העברית. קורס זה מיועד לכל התלמידים הלומדים במכון למדעי היהדות: מקרא, היסטוריה של עם ישראל, לשון עברית, מחשבת ישראל, ספרות עברית, יידיש. מטרת הקורס היא לאפשר לתלמידים שהתלמוד איננו אומנותם להכיר אותו ולהיות מסוגלים להתמודד בעצמם עם סוגיה; להכיר את כלי העזר הביבליוגרפיים והמחקריים; להכיר את ההיבטים השונים של המחקר התלמודי ועוד. למגינת ליבם של תלמידי, למדנו בשנה שעברה סוגיות במסכת בבא בתרא - שלה לא היתה מהדורת שטיינזלץ. ככלי עזר הפניתי אותם למהדורה מתורגמת אחרת, המהדורה של ש' אברמסון. מהדורה זו של "תלמוד בבלי עם תרגום עברי ופרוש חדש, חלופי גרסאות ומראי מקומות" יצאה בעריכת הפרופ' י"נ אפשטיין, והקיפה את שלוש הבבות. כפי שנהגנו בכל ספר שנקרה לידינו, ניסינו לעמוד על טיבה של מהדורה זו: ניסינו לעמוד על מטרותיה, הישגיה ובעיותיה. בין השאר ניסינו להגדיר את מקומה של מהדורה זו כמהדורה עממית, המיועדת לציבור רחב. בהקשר זה שמנו לב לשתי תופעות חשובות:

א. דרך התרגום והפירוש שבמהדורה זו: כהכנה להוצאת המהדורה הזאת שקדו כמה מלומדים על יצירת מילון למילים ולמונחים הארמיים, ומילון זה הוא הוא התשתית של התרגום. התרגום מדויק מאוד, והוא קרוב להיות תרגום מילולי. כך כותב ר"ש אברמסון בפתח מהדורתו לבבא בתרא: "החלט לתרגם אף את המונחים הטכניים לעברית ואף על פי שייראו כמתמיהים בעיני הלומדים שרגילים במונחים של המקור". למשל: "ודקארי לה מאי קארי לה" תורגם: "ושתפסה מה תפסה"; "ורמינהי" תורגם: "והטל אותה" וכיוצא בזה. הפירוש קצר מאוד, וכלשונו "בחרנו בלשון קצרה ובפירוש פשוט". לעתים הפירוש קצר כל כך עד שדומה שלא שעו המהדירים לאזהרה: מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר.

ב. כמות: ממהדורה זו יצאו רק שלוש מסכתות - בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. כמדומה ששתי עובדות אלה מנעו את הפיכתה של מהדורה זו למהדורה נפוצה. התרגום לא העביר את התלמוד ללשון העברית המודרנית, והפירוש היה לקוני מדי ומשום כך - קשה להבנה. גם השאלה הכמותית היתה בעלת משמעות בהקשר זה. בכדי שתתקבל בציבור מהדורה ובה פורמט חדש של ספר קודש - יש צורך שספר זה אכן יוכל להחליף את המהדורות המקובלות, והוא חייב להיות מהדורה שלמה או כמעט שלמה של הספר כולו. במקרה של "מהדורת אברמסון" התוכנית המקורית לא יצאה אל הפועל וכיוון שכך גם שלוש המסכתות שיצאו כמעט ונגנזו והן כמעט אינן מצויות כיום.

לקראת שנה"ל הנוכחית יצאה מהדורת שטיינזלץ לריש בבא בתרא, ועמה נתעוררתי שוב למחשבה - מדוע לא זכתה מהדורה זו, שבוודאי יש בה עזרה רבה ללומד הגמרא המתחיל, להיות נפוצה ומקובלת בבתי הספר?

אכן, בדור האחרון יצאו כמה וכמה מהדורות מחודשות של ספרי קודש, בפורמט חדש ועליהן אין פוצה פה ומצפצף. די להזכיר את משניות "קהתי", שהתקבלו בכל מקום כספר לימוד מקובל למשנה; את המהדורה החדשה של ה"טור"; את מהדורת הרמב"ם בהוצאת שבתי פרנקל; את "תורת חיים" ו"דעת מקרא" המחליפות את "מקראות גדולות"; את ספרי המוסר השונים היוצאים במהדורות מוגדלות ומנוקדות, ועוד ועוד.

כיום הושלם רוב רובה של מהדורת שטיינזלץ. נותרו להשלמה עוד מקצת מסכתות מסדר נזיקין ומסכתות סדר קדשים. הרושם המתקבל בציבור הוא שתעמוד לו לרב שטיינזלץ חריצותו, ותוך זמן לא רב יסיים - בעז"ה - את הדפסת מהדורתו על הש"ס כולו.

היקפה של המהדורה כבר היום, ובוודאי שהשלמתה הקרובה צריכים לעורר מחדש את שאלת אי הלימוד במהדורה זו. השאלה הנשאלת על פי רוב, לאמור: אם התלמיד יתרגל לשטיינזלץ איך הוא ילמד גמרא לבד? - כבר איננה רלבנטית. הוא יוכל תמיד ללמוד עם שטיינזלץ. השאלה היחידה שתישאר רלבנטית היא: האם טוב ללמוד גמרא ממהדורה זו או לא? האם החידושים המוצעים בה מועילים או שאין הם מועילים ללומד הגמרא?

לטוענים כנגד הלימוד במהדורת שטיינזלץ טענות רבות: יש בה אי דיוקים, ההצמדה של לשון הגמרא אל פירוש בלשון מודרנית יפריע ללומד בעתיד ללמוד גמרא בעצמו, הלומד מקבל את פירוש המפרש ללא התמודדות עם הקשיים שבגמרא - התמודדות המאפשרת להבין את הפרשנויות השונות וכיוצא בזה.

דומני שאי הדיוקים שבמהדורה זניחים ביחס לתועלת העשויה לעלות ממנה. ההפרעה ללימוד דף גמרא "בעצמו" - איננו רלבנטי, כאמור לעיל. והפירוש איננו מונע פרשנויות אחרות. מיש שלומד עם רש"י איננו מאבד את היכולת ללמוד פירושים אחרים כיון שמלכתחילה למד את הסוגיה עם פירוש מסוים.

התחושה היא, שנוסף לטענות המוגדרות יש גם טענות פחות מוגדרות. אך אלה לא פחות משמעותיות ביצירת התנגדות למהדורה זו: העובדה שהלימוד במהדורה זו מקל מאוד על התלמיד המתחיל גורמת לתחושה שהלימוד במהדורה זו הוא פחות רציני מאשר לימוד מהגמרות הרגילות, אלה שאינן מפוסקות ואינן מבוארות. לכך מתלווה התחושה שלימוד הגמרא בגמרות הרגילות הוא אתגר, מה שאין כן במהדורה זו. ומכאן לטיעונים בסגנון: זו לא המהדורה המקובלת, כך לא לומדים ב"ישיבות", הלימוד ב"שטיינזלץ" מיועד ל"בעלי בתים" ולא לתלמידי חכמים, וכן הלאה.

אפשר לחלק את הקשיים שבלימוד גמרא לכמה רבדים:
א. הבנת הנקרא של היחידה הבסיסית: המימרא והסוגיה הקצרה, הכוללת: הבנת הלשון - לשון חכמים והארמית, הבנת המינוח התלמודי, יכולת פיסוק בסיסית - הבחנה בין חלקי הסוגיה: מימרא, קושיא תירוץ ודומיהן.
ב. הבנת הסוגיה כמכלול: הבנת המבנה הכללי של הסוגיה, ראייה מקפת של של השאלות והתירוצים, הבנת סוגיות מורכבות מבחינת המבנה שלהן וכיו"ב.
ג. רקע של הסוגיה: מונחים הלכתיים השאולים ממסכתות או מסדרים אחרים, שילוב של סוגיה או מקור מהקשר אחר, ענייני ריאליה הרחוקים מעולמו של הלומד, ענייני מבוא לתורה שבעל פה המקשים על הבנת הסוגיה.
ד. דרך החשיבה התלמודית: הלוגיקה התלמודית ומערכת ההנחות שבתוכה פועלת הסוגיה (למשל: דרכי דיוק בפסוקים, הקביעה שדברי תנאים מוסמכים יותר מדברי אמוראים, דרך האוקימתא, הצריכותא וכיוצא באלו).
ה. ההשלכות של הסוגיה - הסקת מסקנות הלכתיות מן הסוגיה, הסקת עקרונות "למדניים" מסוגיה - וכיו"ב.

אם נעיין ברשימה לא מלאה זו, נגלה שמהדורתו של הרב שטיינזלץ פותרת אך ורק את הרובד הראשוני. הרובד הבסיסי ביותר של הבנת הנקרא: הארמית, המונחים, הפיסוק, חלוקת הסוגיה לחלקים. האם פתרון רובד זה של הלימוד היה הופך את לימוד הגמרא לפשוט ומובן מאליו? האם היה אפשר להציע בפני אדם מן השוק דף ממהדורת שטיינזלץ והוא היה קוראו ומבינו בקלות? כמובן שלא.

אם כך על מה חרי האף הגדול? ממה נובע החשש ממהדורה זו, ומדוע היא "מוקצה"? ושמא אנחנו חושבים שתפקיד המורה או מעמדו⁽¹⁾ היו נפגעים מרגע שהתלמיד היה משתמש בספר עזר? האם אנחנו חושבים שחלק מהותי מן הלימוד הוא העמל "הטכני" בהבנת המילים, פיסוקן וחלוקתן לקטעים? האם חכמתנו ובינתנו מתמקדים אך ורק בהבנת הנקרא?

ואכן, עיון בחלק גדול מן העיסוק בהוראת הגמרא מגלה כי מאמץ גדול מאוד מושקע ברובד הבסיסי ביותר של הלימוד. עיון קל בנושאי המאמרים העוסקים בהוראת הגמרא מורה על כך: "הסברת הלשון הארמית ומונחי התלמוד"; "העדר סימני הפיסוק בגמרא והכנסת הסימנים האלה"; (שני אלה נלקחו מספרו של מ' מונק, על הוראת התלמוד, ירושלים תשכ"א). "קשיים הנובעים מן המבנים השונים בתלמוד"; "קשיים בלימוד סוגיה שלמה⁽²⁾" וכל כיוצא בזה.

ואף על פי כן, מרגלא בפומיה דאינשי, שהציונים של מבחני ה"UNSEEN" בגמרא נמוכים בהרבה מן הציונים על החומר הנלמד. האם אין הדבר מורה שאפילו המאמץ הרב בכיוון זה איננו נושא מספיק פרי? קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהוא איננו מאפשר להגיע לרבדים עמוקים יותר. ואם כך, האם העיסוק המרובה כל כך ב"הבנת הנקרא" מצדיק את עצמו?

לא זו בלבד, אלא שהעיסוק המרובה כל כך ב"הבנת הנקרא" איננו נסבל גם מהיבט אחר. המצב הקיים, שבו תלמיד תיכון עוסק בחלק גדול מזמנו רק בהבנת הכתוב גורמת לו לתסכול רב. תלמיד זה, הלומד מתימטיקה, פיזיקה והיסטוריה ברמה גבוהה; התלמיד המתבגר המתחבט בשאלות שהן מכבשונו של עולם מוצא את עצמו מתמודד שעות רבות בשבוע מול טקסט קשה, כשרוב ההתמודדות היא ברובד הראשוני - בדרך כלל הלשוני - של הבנת נקרא, ומשום כך התסכול. בוודאי שקשה לו להבין את הערך הדתי, או את העומקים הלימודיים המצויים בתלמוד.

השימוש במהדורת שטיינזלץ היה פותר באחת סוג מסויים של בעיות בלימוד הגמרא, בעיות ברובד הראשוני של הלימוד. המאמץ העצום המושקע בשלבים אלה בלימוד היה נחסך מן המורה ומן התלמיד. הלימוד בטקטסט בהיר יותר היה משחרר חלק מן המאמץ המוקדש להבנת הנקרא לטובת הקשיים האחרים בלימוד התלמוד שתוארו לעיל.

אך בכך לא די. המעבר ללימוד בטקסט שקל יותר לתלמיד ללמוד בו, היה מאפשר להתמקד בתכנים האמיתיים של התלמוד: בהעמקה בסוגיות, בהרחבת הלימוד של דברי הראשונים והאחרונים, בעיון בסוגיות הלכתיות, בהתמודדות עם האגדות שבו, ברכישת בקיאות הגונה, בהשוואת המשפט התלמודי למשפט המודרני, בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הסוגיות וכיוצא באלו. האם ללימודם ולחינוכם של נערים לומדי תלמוד אין אלה חשובים יותר?

להערכתי, גם הבנת הנקרא לא היתה יוצאת נפסדת. באותם מקומות שבהם נחלקים הראשונים על דרכי קריאה שונה של הסוגיה אפשר היה להראות שדרך הפיסוק המוצעת איננה "כזה ראה וקדש", אלא כלי עזר בלבד. אפשר היה לשלב מדי פעם לימוד מתוך דף גמרא במהדורה הרגילה כדי לשפר את יכולת התרגום, כדי לחדד ענייני מבנה או כדי לבחון את התלמידים. תוך זמן לא רב היו תלמידים טובים יכולים להשתחרר מן ה"קביים" וללמוד גם במהדורות הישנות אילו היו רואים בכך ערך.

גם ההוראה ודרך הכנת השיעור היו יוצאים נשכרים בכך. העובדה שבידי התלמידים תהיה מצויה מהדורה מפוסקת ומבוארת היתה מחייבת את המורה להתמודד עם הקשיים האמיתיים של התלמוד. בעיית הבנת הסוגיה כמכלול, הבנת דרכי החשיבה התלמודית, הבנת הערכים הדתיים המסתתרים מאחורי סוגיות הלכתיות, הבנת עולם האגדה החז"לי, לימוד הסוגיות אליבא דהלכתא; בירור העקרונות ההלכתיים והלמדניים המסתתרים מאחורי מושגים תלמודיים; דרכי הפירוש של ראשונים ואחרונים וכדומה. דברים אלה הן הן גופי תורה, שבהם התלמיד בתיכון או בישיבה התיכונית צריך להתעמק. ודומני שאלה היו יכולים להיות אתגר של ממש לתלמיד המתבגר.

הנחת היסוד של התלמוד, שאין לקבל אף הנחה כמוסכמה, אלא שיש לטרוח ולהפריך או להוכיח כל קביעה - בהחלט מתאימה לדרך החשיבה של תלמידים בגילאים מרדניים. הפניית האנרגיה לעיסוק בקשיים אמיתיים ובתכנים הייתה הופכת את הלימוד למעניין ולרלבנטי.

ומכאן לבעיה נוספת במהדורה: עצם החידוש שבה. נדמה לי שנוסף לטענות השונות של המתנגדים ללימוד ממהדורת שטיינזלץ מפריע להם עצם החידוש שבה. הפיסוק, הניקוד, התרגום, הפירוש החדש ושינוי מבנה הדף - יוצרים רתיעה. על אף שבתחומים רבים אין אנו חוששים כלל לחדש - והכנסת מחשבים לתחומים רבים תוכיח - בלימוד הגמרא אנחנו סבורים ש"חדש אסור מן התורה"⁽³⁾. אנסה לבאר את הרקע לעניין.

התחושה המלווה את המורים לגמרא, היא שהמשמעות של הוראת הגמרא היא הרבה מעבר לרובד של "הבנת הנקרא", ואף מעבר לרובד ההבנה של תכני הסוגיה. המורים המלמדים גמרא מקבלים "חיות" או חיוניות מדברים נוספים: מתחושת דבקות המלוה את הלימוד, מן ה"ניגון" של לימוד הגמרא, מן הניתוח המדוקדק שלה או מהעמקה למדנית בסוגיה. כמדומני שהשאיפה המרכזית של המורים היא להעביר חיוניות זו. מורים אלה סוברים - ובצדק - שרכישת התחושה שמעבר למילות הגמרא תביא עמה רצון של הלומד לתוספת לימוד, ללימוד עצמי ואף להעמקת ההכרה והחויה הדתית. כעין זה כתב מ' מונק בפתח ספרו "על הוראת התלמוד":

"כל העצות המיתודיות והדידקטיות הן רק בבחינת מכשירי עזר, והעיקר הוא הרוח הפועמת בלב המורה - והעוברת בצנורות סמויים מעינינו ללב התלמידים".

עד כמה אנחנו מצליחים בהעברת "הרוח הפועמת"? צא ולמד מדבריו של הרב סולוביצ'יק זצ"ל שהעיד על עצמו ועל תלמידיו:

"אמרתי כי לצעירים החרדים נתגלתה התורה בצורות מחשבה למדנית, בהכרה שכלית והיגיון צונן. אולם לא זכו גילויה בהרגשה ה"חושית" החיה, המרעידה והמרנינה לבבות..."

וכאשר הוא מפשפש במעשיו כמורה הוא טוען:

"בשעה שהצלחתי, במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור 'גדלות המוחין' - תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי - לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החוויתי..." (שם, עמ' 420).

ואם זו תחושתו של גדול בישראל, המדבר על מסגרות לימוד ישיבתיות, מה נענה אנן בתריה?

מבחינה זו נדמה לי, שחלק מן המורים מנסים להעביר לתלמידיהם תחושות שהם חוו. אחת מתחושות אלה היא ההתמודדות עם הגמרא - שאיננה מפוסקת, איננה מנוקדת ואיננה מבוארת. כל לומד גמרא זוכר את תחושת ההתקדמות והסיפוק שלו עצמו כשהכיר שביכלתו "להתגבר" ולהבין את דף הגמרא בכוחות עצמו. כל לומד גמרא מכיר גם את חוויות הלימוד שלו בהיותו רכון על גמרא "רגילה", ש"ס וילנא. ומכיוון אחר, העובדה שהגמרא הרגילה היא הרווחת בחוגי "הישיבות", קושרת גמרא זו בתודעתם של הלומדים עם הלימוד הרציני, האמיתי והמשמעותי אותו חוו, או חווים, במהלך לימודיהם.

בתחום זה - כמו בתחומים רבים אחרים - אנחנו נפגעים בשל רצוננו לפסוח על שתי הסעיפים: הרצון ללמד את התלמידים דהיום בדרכים של פעם. הרצון שלנו ללמד את התלמידים "כמו שלמדו פעם"; ולתת להם את התחושה המלווה כל בן ישיבה - איננו עולה יפה. ומאידך, איננו מרווים את צמאון הדעת של תלמידינו בבעיות ההלכתיות והדתיות האמיתיות המלוות את לימוד התלמוד, אף איננו מנסים לחשוב עם איזה עולם חויות הקשור ללימוד יכולים תלמידינו להזדהות, ונמצאנו קרחים מכאן ומכאן. הרצון השמרני, לתת לתלמידינו ללמוד כמו שלמדו פעם - איננו מצליח, וחווית לימוד חדשה - כמדומני שאיננו מנסים לתת להם.

כבר בשנת תשי"ב התריע א"א אורבך:

"ביה"ס הדתי בארץ התעלם בלא יודעים מההבדל הקיים בינו לבין ה'חדר', ולא הסיק את המסקנות הדרושות לגבי הוראת התלמוד" (היינמן עמ' 13)

ונראה שמסקנות דרושות לא הוסקו עד עצם היום הזה.

סוף דבר, אינני חושב שהמעבר ללימוד במהדורת שטיינזלץ, כשהוא לעצמו, יביא למהפכה בלימוד הגמרא. אלא שלא הייתי שולל אותו על הסף. אני חושב שהוא יוביל אותנו לראיית לימוד הגמרא מזוית ראייה אחרת, עם דגשים קצת שונים. אלה עשויים להפיח רוח חיים בלימוד הגמרא מזה ובדיונים הסובבים את הלימוד וההוראה מזה.

הערות:

1. אמת, ברובד הראשוני, משחררת מהדורת שטיינזלץ את התלמיד המוכשר מתלותו במורה. יש דורשין זאת לגנאי ויש דורשין זאת לשבח, ובוודאי שלשון אחרון עיקר. עם זאת, ברור שעשוי להתלוות לכך חשש מסוים. והשוה את טענותיו של אחד מתלמידי ר' אברהם בן הרמב"ם, שחיבר אגרת הגנה על "משנה תורה" לרמב"ם, על חששם של חכמים מסוימים מפירסומו של ספר שמשחרר את הלומדים מתלות בהם:

"בהאירו עיני בני אדם כולם לדעת כיצד יצאו ידי חובתם בכל מה שהוטל עליהם בתורתו... ולא יישארו בשום ארץ, למשל, חמשים או מאה איש... הדומים לבקר שהולכים אחרי אחד בעל גמרא...". [א"ש הלקין, סניגוריה על משנה תורה, תרביץ כה, עמ' 417].

אי אפשר להשתחרר גם מן התחושה שהלימוד במהדורה הרגילה, ללא קיצורי דרך, יש בו גם סמל של מעמד: תלמיד חכם אמיתי איננו זקוק לשטיינזלץ. ולמרות שאין הנידון דומה לראייה, השווה אף בזאת את דברי הרמב"ם עצמו באגרתו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה (אגרות הרמב"ם, מהד' בנעט, אגרת ז עמ' 53):

"דע, שכאן אתי בעיר אנשים שאינם מפורסמים בעיר, אינם מרמי המעלה ואף לא מבעלי היכולת ואף על פי כן יהירותם וקנאתם מגיעות עד כדי כך שלא יעיינו בחיבור הגדול הזה ולא ראו אותו מעולם, כדי שלא ייאמר הרי זה יש לו מה ללמוד מדברי פלוני, אם כן הוא למטה ממדרגתו בלמדנות..."

2. י"א אפרתי, הוראת התלמוד למתחילים, בתוך: י' היינמן (עורך),הוראת התורה שבעל פה, ירושלים תש"כ. השתמשתי בספרים שמלפני למעלה משלשים שנה, ונדמה שפריצות דרך משמעותיות בתחום לא נעשו עד עצם היום. לרשימה ביבליוגרפית מעודכנת, עיין ת' שגיא- מרקוביץ וע' דומבוביץ, ביבליוגרפיה לתורה שבעל פה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 105 ואילך.

3. בוא וראה את דבריו הנכוחים של של י"א אפרתי (המעין לו, גליון ד, תמוז תשנ"ו, עמ' 53): "זוכר אני בימי בחרותי שכמה מגדולי ישראל, רבנים ומורי הוראה, לא הכניסו את ש"ס וילנא לבתיהם, כי הדפיסו בו כמה וכמה הגהות שנראו להם כחידושים חשודים ל"ע, ולא למדו אלא מתוך ש"ס סלאויטא שהיה נאמן עליהם ככשר 'למהדרין מן המהדרין'... והנה, מאחרי מלחה"ע השניה צולם דווקא ש"ס וילנא באלפי עותקים ורק הוא מקובל 'בעולם התורה הרווי באהבת תורה ויראת שמים', ו'שומרי נפשם' לומדים כבר למעלה מיובל שנים רק מתוכו, ואילו ש"ס סלאויטא לא צולם אפילו פעם אחת מאז'. על "התקדשותו" של ש"ס וילנא ראה י"ש שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי, רמת גן תשנ"ו, עמ' 525 ואילך.

---